היא לא קראה לזה שקר.
גם לא שקר לבן.
"פשוט לא לתת את התמונה המלאה, נחשב?" היא שאלה אותי, וזזה באי נוחות בכיסא.

הם נשואים כבר עשר שנים ושני ילדים והיא לא מסוגלת להתעמת מולו.
מפחדת מהצל של עצמה.
כל כך נרתעת מוויכוחים וצעקות שהיא מוצאת את עצמה לא פעם ולא פעמיים – מחרישה.

היא יודעת שיהיה לו מה לומר על לימודי ההתפתחות שהיא לוקחת – אז היא פשוט לא משתפת בנוגע לתוכן הקורס.
"סתם, העשרה" היא חומקת מהשאלה, מעדיפה לא לשמוע את דעתו.
היא לבד מחליטה איך הוא יגיב ומה הוא יאמר מבלי לשתף אותו.
אז היא תשאיר את השמלה החדשה עוד כמה ימים בבגאז', מה קרה?
"מה שהוא לא יודע לא כואב, לא?" היא מלמלה במבוכה.

וזה רק דוגמה למגרש אחד שבו כך היא מתנהלת.
הסיפור דומה גם במגרשים האחרים – מול ההורים, מול הילדים, מול הח'ברה, בעבודה ובעצם – איפה לא?!
וכמוה אני פוגשת כמעט כל יום . סיפור חיינו.
אנחנו לא סתם מרצים את הסביבה – אנחנו דואגים בעצמינו לא להתעמת, שיאהבו אותנו, שיהיו מרוצים מאיתנו -אנחנו "משחדים" על בסיס קבוע כל הזמן..

אבל זה כואב.
זה כואב לדעת שהיא כבר ילדה גדולה וזה עדיין מנהל אותה.
הפחד מלאכזב
הפחד ממה יגידו
הפחד לא להיות נאהבת.
והוא? לא יודע בכלל שהיא בולעת צפרדעים כל היום,
זה הכל שלה…

התחלנו להזיז את העיניים,
הגענו אי שם לזיכרון שהיתה בטוחה שהוא לא רלוונטי.
אבל מסתבר שדווקא הוא – אותו זיכרון ילדות שצרב אותה –
אם היא לא משתפת פעולה – היא הופכת שקופה.
האסימונים נפלו.
היא הבינה את המסקנה שהסיק תת המודע שלה וניהל לה את החיים.

ה-EMID – תרפייה בתנועות עיניים –
מאפשרת הזדמנות לקדד מחדש זיכרונות עבר שמפעילים אותנו בהווה.
בלי שנבין עד כמה.
טיפולים קצרים עם השלכות לטווח ארוך – זה לא עוד פלסטר.

אחרי מפגשים בודדים בלבד היא נראתה לי זקופה יותר.
"כבר עדכנת אותו שאת מגיעה לכאן?" שאלתי אותה "לטיפול שאין לך ספק שהוא יכנה "שטויות במיץ"
"שיתפתי בהחלט" היא ענתה בגאווה "הוא חשב שהתחרפנתי אבל הנה אני כאן. נשארתי בחיים לספר על זה" היא צחקה.

גם אני הייתי שם.
מן ממי לאומית כזאת.
כזו שבולעת צפרדעים, אוכלת כובעים ומשלמת מחירים לא הגיוניים.
עד ש.. אזרתי אומץ והתעמתתי מול הפחדים שגרו לי בראש.
עברתי גמילה מהשוחד.

בתמונה זו רק אני קוראת לכם אם אתם
מרגישים שאתם מרצים ולא מרוצים? EMID
בואו להביט לפחד בעיניים אחת ולתמיד.